מה שחשוב

כשבני הבכור נולד הייתי בת 30. בדיוק על קו התפר בין שנות העשרים לשלושים. שנות ההתבגרות שלי וכל שנות העשרים, היו כל מה שידעתי בחיים. והחיים שלי עברו יחסית על מי מנוחות עד אז, הביטחון בכל מה שנמצא סביבי ובכל האנשים הקרובים אלי, היה גדול, כמעט מוחלט.
כשאנשים מבוגרים ממני, נאמר בגיל של הורי, היו עוצרים אותי עם בני התינוק ברחוב או בסופר והיו שואלים איך קוראים לו ובן כמה הוא, הייתי עונה והם תמיד היו מסיימים ב"שיהיה בריא". חייכתי אליהם, זה הצחיק אותי, זה נשמע לי משפט של זקנים, ברור שהוא בריא, למה שלא יהיה בריא? כשנולד בני השני ואנשים מבוגרים ממני שאלו אם זה הילד הראשון שלי, הייתי עונה :"יש עוד אחד בבית, גדול ממנו בשנתיים", הם היו עונים :" שיהיו בריאים" ואני הייתי מחייכת , אנשים מצחיקים, ככה עונים אנשים עם אמונות תפלות. כשאני לעומת זאת הייתי פוגשת תינוק של מישהי שאני לא מכירה, הייתי שואלת כמה הוא ישן בלילה והיא היתה שואלת איך שלי יונק והיינו מסיימות את השיחה ב"שיהיה לכם לילה שקט" או ב"עוד קצת זה כבר יהיה הרבה יותר קל".
עם השנים, בעקבות טרגדיות שהכו את המשפחה המורחבת שלנו, נקודת המבט שלי קיבלה עליה עוד שכבה בלי שממש שמתי לב, המציאות והקיום של אלה הקרובים אלי, כבר לא היו ברורים מאליהם, בכלל. עם הזמן, כשהייתי פוגשת אמא שאני לא מכירה והיא היתה מספרת שזה הבכור ויש לה עוד קטן בבית, מצאתי את עצמי אומרת:"שיהיו בריאים",לא בקול רם, בלב, בחורות צעירות לא מדברות כך.

כפי שסיפרתי לכם, אחת הסיבות בגללן אני כותבת פה אבל פחות, היא מפני שהתחלתי לעבוד עם בעלי במרפאה הוטרינרית שלו
כמנהלת המרפאה/אסיסטנטית/זו שאומרת לו "איי לאב יו שמופי" תוך כדי שהוא מנתח, זה תופס הרבה יותר זמן ממה שהייתם מתארים לכם. מטבע הדברים, אני פוגשת הרבה אנשים ובעלי חיים שחייהם שזורים יחד.
בשבוע שעבר בעלי הודיע לי שאמור להגיע איש מבוגר עם כלב מבוגר לניתוח הוצאת גידול. ידעתי מי האיש, פגשתי אותו שבוע קודם כשהגיע לקבל את תוצאות בדיקות הדם של כלבו בן ה12 שאמורות היו לקבוע אם הוא מסוגל לעמוד בניתוח למרות גילו. ראיתי אז את האיש, אבל התרכזתי כולי בכלב שלו שנראה שתי טיפות מים כמו הכלבה שהיתה לנו ונפטרה, שניהם מגזע סטר אירי. כשהכלב נכנס בדלת, בתגובה כמעט רפלקסיבית, עלו לי דמעות וגוש בגרון, ראיתי את הכלבה שלי לנגד עיני, שבה לתחיה.
ביום הניתוח כבר הייתי מסוגלת לראות גם את הבעלים של הכלב, איש חביב בן שמונים.
בזמן שבעלי סיים את ההכנות בחדר ניתוח, האיש ואני חיכנו בחדר הבדיקה עד שזריקת הטשטוש תשפיע על הכלב. הוא ישב, הכלב שכב למרגלותיו, אני עמדתי מולם מעבירה שפריץ חומר חיטוי על שולחן הבדיקה. פתאום, הוא אמר בעודו מסתכל על הכלב:"הוא המשפחה היחידה שנשארה לי". עצרתי את הניקיון והרמתי אליו את עניים. "אשתי חלתה ונפטרה והוא כל מה שיש לי". הרגשתי את הגוש מטפס לי בגרון. הוא שתק וליטף את ראשו של הכלב. רציתי להגיד שאני מצטערת על אישתו אבל במקום זה סובבתי אליו את הגב לכיוון ארון התרופות ופתחתי את העיניים לרווחה במיצמוץ גדול, להחזיר את הדמעות לעיניים. הסתובבתי אליו חזרה. "את יודעת?" המשיך "כשאני הולך לישון בלילה הוא שוכב לידי, ואני מרגיש את הגב שלו צמוד לגב שלי וכך אני מרגיש שאני לא לבד בעולם" הנהנתי בהבנה. הוא המשיך: "לאנשים יש עיניים גדולות", אמר באיטיות, מושך כל מילה, "רוצים כסף ובית יפה ואוטו ואייפוד (חייכתי כי אמר אייפוד במקום אייפון) אבל הם לא מבינים מה באמת חשוב" הוא שתק לרגע וליטף את הכלב שכמעט נרדם לגמרי, "כשהם מבינים, זה מאוחר מידי".

הוא ישב בחדר ההמתנה בכל זמן הניתוח. כשבעלי ניתח הסתכלתי עליו מרוכז בעבודתו ואני יחד איתו והילדים בריאים ומאושרים וההורים שלנו בשיא כוחם והרגשתי אסירת תודה על כל מה שיש לי בכל נים בגופי.
הניתוח הסתיים בהצלחה, יצאתי לאיש ואמרתי לו שהכל בסדר, הכלב רק צריך להתאושש מההרדמה. הוא חייך חיוך גדול ושמח ואמר:"תודה רבה לכם" חייכתי אליו חיוך גדול בחזרה. "אלה הילדים שלכם פה בתמונה?" שאל והצביע לעבר התמונה שעל השולחן "כן" עניתי "שלושה בנים". "שיהיו בריאים" אמר, "תודה" אמרתי והתכוונתי לזה בכל הרצינות.

 

בטטה

אז עליתי חמישה קילוגרמים. בחמישה אני כמובן מתכוונת לשבעה. הנה אמרתי את זה.
הלוואי ויכולתי להאשים את החורף, אנשים תמיד מאשימים את החורף, אבל האמת היא שהחורף לא אשם, האסתמה שלי אשמה. בגלל התקף אסתמה שהתחיל בתגובה אלרגית ונגמר במיון עם סטרואידים לוריד, הפסקתי ללכת ברגל בתרוץ ש"אין לי אויר". זה היה לפני חצי שנה. מידי יום הלכתי כמעט עשרה ק"מ, לא משנה מה, גשם רוח חמסין או שרב. במשך חצי שנה על כל קילומטר שלא הלכתי, אכלתי. שוקולד. בממוצע 2 קוביות שוקולד לכל קילומטר. בחשבון פשוט זה יוצא 7 ק"ג בחצי שנה. אני חושבת שזה מאוד מרשים.
אני רואה בפייסבוק תמונות של חברים שרצים מרתונים בתל אביב אחרי שנה שלמה שהתאמנו, אני בחצי שנה הצלחתי להשיג כפול מהם, רק הפוך.
זו לא הנקודה. אלה שרצים, תמשיכו לרוץ ולהעלות תמונות, כל הכבוד לכם. וב'כל הכבוד' אני מתכוונת ל"איזה מעצבנים אתם! רק בסופר שלי יש חפיסת שוקולד במשקל תינוק בן יומו בעשרה שקלים??"
לשאוף שתיים שלוש, לנשוף שתיים שלוש
זו לא הנקודה. הנקודה היא שחיכיתי שמשהו יקרה, משהו שיגרום לי להתחיל ללכת שוב ברגל כל יום כהרגלי בקודש, אבל כלום לא קרה. בדרך נס, הצלחתי להמשיך ללבוש את הבגדים שלי, אם ללבוש אומר לשכב על המיטה להכניס את הבטן להגיד 'שמע ישראל', לסגור את הרוכסן, להתרומם, להוציא את האויר ולומר "שאלוהים יעזור לי". בעלי המשיך למשמש אותי באהבה והכל פחות או יותר היה בסדר חוץ מזה שלא הצלחתי לחזור להליכות. דיאטות אני לא עושה, לא מסוגלת לשמוע על "דיאטות", כל נושא השיחה הזה משעמם אותי ומתאים לתחילת שנות ה-90.  מוטיבציה להתחיל ללכת- אין.
עד השבוע.
השבוע זה קרה.
לא מזמן קניתי מכנסיים חדשים, יש עכשיו בחנויות המון מכנסיים בצבעי נאון מגניבים לקראת הקיץ. " איזו מידה את צריכה?" שאלה המוכרת. "40"  עניתי בכנות בעקבות מעמדי המרופד החדש. היא נתנה לי את המכנסיים, ניגשתי לתא המדידה נכנסתי אליהן בקלות, חשבתי לעצמי "נו, זה לא כל כך נורא, אני דווקא מצליחה לנשום פחות או יותר בסדר, שום גלגל לא בולט שום שניצל לא מבצבץ מהצדדים" נהדר. קניתי את המכנסיים.
השבוע לבשתי אותם, הלכתי לפגוש חברה לקפה בקניון. הסתובבתי בין החנויות חצי שעה לפני שפגשתי אותה והמשכתי להסתובב שעה אחרי.
חזרתי הביתה, פשטתי את המכנסיים על מנת להחליף למכנסי הטרנינג של בעלי, ואז נגלתה לפני הזוועה. לא האמנתי למראה עיני, פניה המחייכים של המוכרת (הפוסטמה) צפו ועלו יחד עם השמחה בה הגישה לי את השקית ואמרה "תתחדשי". על מכנסי הטורקיז החדשים שלי, מאחור, קצת מתחת לישבן, היה דבוק הנייר בסלוטייפ השקוף של החנות שעוזר למצוא מידה ביתר קלות בלי להפוך להם את כל הערמה במדף. על המדבקה היה טור ארוך של המספר:42.
אני והטור הארוך של ה42 הסתובבנו כך שעה וחצי בקניון.
אחרי השוק הראשוני הלכתי לבכות בכרית
אחר כך, יצאתי להליכה.


שבוע טוב חברים!

 

גן ילדים

לכו להכין קפה.
מאתמול, הבן הקטן שלי הולך לגן. שאלוהים יעזור לי. אתמול הוא נשאר לבד שעה וחצי, היום שעתיים ויצא משם סבבה לגמרי.
כולנו יודעים מה הכוונה כשאומרים 'סבבה לגמרי'. זה כמו שחברה שואלת 'איך המכנסיים יושבים עלי?", ואתם מסתכלים על ישבנה המוגדל ועונים "סבבה לגמרי".
הכוונה שלי, שהבן שלי עבר את השעה וחצי הראשונות בחייו ללא נוכחות אימו, בלי דרמות מיוחדות. הוא עמד בזה.
כששואלים אותי מתי הזמן הנכון לשלוח ילד לגן, אני עונה: "בגדול, מתי שההורים מחליטים שזה הזמן הנכון". ובקטן, אני חושבת שלפני גיל שנה זה לא נכון מבחינה התפתחותית לשלוח ילד לגן, עדיף להשקיע במטפלת טובה.(למה זה לא נכון מבחינה התפתחותית? בפוסט נפרד)
אצל רוב הילדים לא הגיל הוא קריטי, למרות שיש ילדים שכן, אלא המסגרת אותה בוחרים, כמות הילדים, והאופן בו מכניסים את הילד לגן.
בעיני, כל מעבר ראשוני מהבית למסגרת צריך להיות לתוך מסגרת קטנה עד פיצפונת של בין חמישה לעשרה ילדים, לא יותר. ואז כולם עונים לי במקהלה שבגן של הילד שלהם יש אומנם 32 ילדים, אבל יש מטפלת על כל חמישה ילדים. זה לא משנה, הילד שלכם לא סופר את המטפלות, לא מעניין אותו שיש מי שיחליף לו קקי בזמן ומי שמסתכל שהוא לא שובר את הראש במגלשה. מה שהוא רואה, או יותר נכון מוצף זה 32 ילדים שרצים לו כל הזמן מול העיניים. היכולת להכיל כזו כמות של ילדים, והיכולת להגיב לכזו כמות של ילדים, אינה קיימת אצל רוב הפעוטות הקטנטנים (או אצלי לצורך העניין) . לכן ילד שנכנס פעם ראשונה לגן, רצוי שיכנס לגן עם מ-עט ילדים.

איך להכניס ילד לגן? הדרגתיות היא שם המשחק.
לילד שמגיע פעם ראשונה בחייו לגן אין מושג איפה הוא, או למה הוא פה, או מה התפקיד של הגננת. הוא צריך כמה ימים להבין את זה. יכול להיות שהגננת של הגן אותו בחרתם אומרת "אצלנו יש שלושה ימים הסתגלות וזהו" מאחר ולא מדובר בתבניות אלא בילדים, תעריכו בעצמכם כמה זמן צריך להשאר עם הילד ותסבירו את זה בנימוס לגננת.
לפני שנכנסים לגן, גם בימים של הסתגלות בהם אתם יושבים איתו, תנו לילד הרגשה שהולכים למקום הכי כיף בעולם, גם אם הוא בן שנה וחצי הוא מבין את מצב הרוח שלכם הוא סופג את הביטחון שלכם. עוד באוטו אפשר לומר "איזה כיף לנו! הולכים לגן!" ולהרים אותו על הידיים ולהכנס בדילוגים לגן. להגיד "ש-לום! בוקר טוב!" ואם זה בסדר לגננת, אפשר לתת לה נשיקה בעודו על הידיים שלכם, האוירה בה אתם נכנסים לגן מאוד משפיעה על שהותו של הילד.
אחרי כמה ימים כאלה, נראה לכם שהוא מבין פחות או יותר מה הולך פה ואיפה יושבים לאכול ואיפה הבובות ואיפה הקוביות, אפשר להשאיר אותו לבד. שעה, גג שעה וחצי. חשוב מאוד להפרד ממנו, להגיד לו "ביי, אמא הולכת, אני אבוא עוד מעט" בשום אופן לא לחכות שהוא לא שם לב ואז להעלם לו. לא לעשות פרצוף עצוב, לא להקרין לו שאתם מרחמים עליו שאמא משאירה אותו והולכת, תתנהגו כאילו השארתם אותו שעה וחצי אצל סבתא. 
לפני שאתם הולכים, אפשר להגיד לגננת מה הדברים שתמיד משמחים אותו, שיר מסוים או ספר שהוא אוהב. גננת בגן עם מעט ילדים תוכל לתת מענה מתאים אם יתקל בקושי.
עכשיו, נשאלת השאלה למה הכנסתי את הילד שלי לגן בגיל שנתיים וקצת? כזכור לכם, חשבתי לא מעט ויש לי כבוד רב לאימהות המחנכות את הילדים שלהן בבית. אבל, הגעתי למסקנה, שגם קושי (במינון מסוים, והמינון הנכון הוא קריטי), זה חשוב. למה הכוונה? במספר הימים שהלכתי יחד עם הבן שלי לגן יכולתי לצפות באופן בו הוא מתמודד עם קשיים קטנים, הוא מצא את הפיתרון בעצמו ולא רץ אלי מיד כמו שרץ בבית. זה שימח אותי.
אני חושבת שמספר שעות מצומם ביום בו ילד נמצא מחוץ לבית יכולות להיות מהנות ומועילות עבורו אם הן נעשות בהדרגה וברמה איתה הוא יכול ומסוגל להתמודד. אם מנסים גן ורואים על הילד שהסיטואציה גדולה עליו, מציפה אותו, אין לו שום יכולת להתמודד איתה, שישאר בבית. ובבית כדאי שיתנו את הדעת כיצד לעזור לו לרכוש מיומניות התמודדות.
אנחנו לוקחים את זה לאט, הבוקר הוא נכנס לגן בריצה ובאתי לקחת אותו אחרי שעתיים, הוא אמר 'ביי' יפה ובקול לילדים ולגננות כשהלך, הוא סיפר לי באוצר המילים המוגבל יחסית שיש לו, מה עשה שם. ראיתי ילד מגיב, מעורב, זוכר מה שעבר עליו ומחליק חזרה ובקלות ליומיום שלו עם אמא. זה האיזון הנפשי בו אני שמחה שהוא נמצא. לא, זה לא כמו בבית עם אמא, אבל זה במינון נכון איתו הוא מסוגל להתמודד. ועדיין, זו לא חתונה קתולית. הסברתי לגננת שאני מכניסה אותו לחודש ניסיון ואם יראה לנו שלא מתאים לו, הוא יחזור הביתה.

אז אלה הטיפים שלי למי שאין כוח לקרוא את כל מגילת אסתר שכתבתי למעלה:
- להכניס ילד לגן עם כמה שפחות ילדים (ברור שהגננת והצוות חשובים, אבל כמות הילדים קריטית בעיני.)
- להשתדל לא להכניס ילד לגן בספטמבר (לא מאוד נוח לגנים אני יודעת, אבל יותר נכון לילד הספציפי שלכם) אין מה לנסות לסגל ילד לסיטואציה חדשה עם עוד עשרה ילדים חדשים. כנסו לגן באמצע שנה או חודש אחרי כולם.
- הדרגתיות, קחו את הזמן לשבת איתו בגן עד שיסתגל לגננות ולאוירת הגן. להשאיר אותו לשעה- שעתיים בימים ואפילו בשבועות הראשונים.
- מצב הרוח שלכם כלפי ההליכה לגן עצמו והשמחה בה תקבלו את הגננת והצוות חשובה מאוד לאופן בו הילד שלכם יתפוס את המקום.
- לא בכוח. אם רואים שרעיון הגן גדול על הילד מבחינה נפשית, אם הוא מוצף, בוכה בצורה מוגזמת, מותש כל שאר היום, עדיף להשקיע במטפלת מעולה.
- זו כמובן דעתי האישית, אבל אם אפשר, להוציא את הילד הביתה בצהריים. שישן במיטה שלו ויקום בבית שלו. אני יודעת שלא מעט הורים נאלצים להשאיר את הילד עד חמש אח"צ בגן, בעיני זה לא אופטימלי. גם אדם מבוגר שעובד בהייטק חוזר מותש מההתמודדות כל היום במקום העבודה, קל וחומר נשמות קטנות של ילדים, ארבע שעות מחוץ לבית מספיקות להם בהחלט.
זהו.
עכשיו, הכיף בלשלוח ילד בלב שלם ושקט לגן היא ההנאה של לשבת לשתות קפה פעם ראשונה מזה שנתייים וקצת עם בעלי לבד.

 

נראה לי שכיף לו, מה אתם אומרים?

 

ישות אחת

יצא לי לראות מופע ריקוד. יש לי חולשה לרקדנים, אני מאוד אוהבת להסתכל עליהם בפעולה. בלט קלאסי, ריקוד מודרני, היפ הופ, סלוני, זה ממש לא משנה, אוהבת את כולם.
הסיבה לכך היא, שאני מוצאת הרבה נחמה בלצפות במקבץ של אנשים, נשמות, מתאגדות יחד לישות אחת כמו להקת דגים עצומה שנעה בים כגוש אחד. בזמן הריקוד על הבמה הם מפסיקים להיות האדם הפרטי שהם והופכים להיות רק רקדן. חלק אחד מהכלל. הם מכירים את מה שהם צריכים לעשות, יודעים את הצעד הבא, מתי תורם לעלות, מתי תורם לרדת, הם פשוט רוקדים כי זה מה שהם אמורים לעשות.
אני מקנאה בהם במובן הזה, חלק נכבד מהיום שלהם הם מבלים בלי הצורך לחשוב ויחד עם זאת מייצרים סיפוק למרות החזרתיות שבמקצוע. כשהם על הבמה הם רק צריכים לעשות את התנועות באופן המדויק ביותר, האישיות שלהם כמעט לא רלוונטית, היא מיטשטשת.
אני מכירה רקדנים באופן אישי והקשר בין האופי היומיומי שלהם לבין האופי בו הם נעים נדמה לפעמים, מקרי בהחלט.
לא רק רקדנים יכולים לחוש את זה, גם נגנים בתזמורת, גם רופאים בבית חולים שיומם נע סביב המשימה האינסופית של להבריא אנשים. ד"ר ישרל הוא חלק מצוות רופאים, את אף אחד בלהקת הדגים לא מעניין אם ד"ר ישראל קם על צד שמאל היום, וגם ד"ר ישראל שעובד בטיפול נמרץ שוכח אחרי חצי דקה בעבודה מה עיצבן אותו הבוקר, או את זה ששוב לא התעורר מוקדם ושוב לא יצא לריצה, זה לא רלוונטי ליום העבודה שלו.
אני חושבת שיש ערך מוסף במקצועות שמכריחים אותך לחיות את הרגע. כשאתה על הבמה או מול קהל או מנתח בחדר ניתוח, שום דבר חוץ מהרגע, לא נראה חשוב או משנה.
אתם מכירים עוד סוגי מקצועות כאלה, אליהם אתם שמתם לב?

בעולם בו לכל אחד יש מה להגיד, לכל אחד יש דעה, אני מוצאת הרבה הנאה בלצפות באנשים שפשוט עושים עבודה.

 

לקרוא

"לקרוא זה חשוב" אמרו לנו כשהינו ילדים. "ילדים שקוראים, לומדים לכתוב בלי שגיאות כתיב" אמרו לי באופן אישי.
רובנו רוצים שהילדים שלנו ישבו לקרוא ספרים בלי ממש לדעת למה אנחנו רוצים שיקראו. אנחנו שומעים על בן של חברים שהוא ממש "תולעת ספרים" ותוהים למה הילד שלנו לא כזה, למרות שבלב פנימה אנחנו מבינים אותו. חלקנו לא אהבנו לקרוא כילדים ולא אוהבים במיוחד לקרוא עכשיו, כמבוגרים. הקריאה נתפסה כמשעממת, כמשהו ש"חשוב לעשות" אבל לא ממש נעים לעשות.
כילדה קראתי, לא הרבה אבל קראתי. בדרך כלל את אותם ספרים שאהבתי שוב ושוב (הסייח השחור, הסייח השחור ושוב הסייח השחור) אני מסכימה עם מי שאמר ש: The best reading is re-reading" אני נוהגת כך גם עם סרטים אהובים, כשהם טובים, כדאי לראות אותם שוב ושוב, לגלות את הרבדים שעושים אותם לכל כך טובים.
אני לא מאמינה שיש ילד או אדם, שלא יכול להנות מקריאה. אדם שלא אוהב לקרוא, פשוט עוד לא מצא את הספר וסגנון הכתיבה שידברו אליו.
אני חושבת שאין טעם לצפות מילד להתאהב בקריאה, אצל רובינו זו לא אהבה ממבט ראשון, לא יכולת שנופלת מהשמיים. עם זאת, אפשר בהחלט לעזור לילדים, לעודד אותם לרכוש את המיומנות הזו. לפעמים הקושי הוא בהבנת המילים, לפעמים קשה להם להכנס לרוח הספר,לפעמים הם עוד לא יודעים לקרוא ברצף כך שהמשפט ישמע הגיוני ומאבדים עניין מאוד מהר.
כשהייתי בכיתה א' ,(אמא שלי דאגה שאדע לקרוא עוד לפני, היא היתה מורה, מה אפשר לצפות) אמא שלי קנתה לי את אחד מספרי ג'ינג'י של גלילה רון פדר. ידעתי לקרוא, כן, אבל לא הבנתי שום דבר ממה שכתוב ואמרתי לה שזה סתם ספר משעמם. היא יצאה איתי למרפסת של הבית, שכבנו יחד על שמיכה והיא התחילה להקריא לי. אני זוכרת כמו אתמול את היום היפה שהיה בחוץ ואת הקול שלה בעודה מקריאה. אני זוכרת שפתאום סיפור העלילה נשמע לי מאוד מעניין, אחרי שהפסיקה להקריא לי, המשכתי לקרוא בעצמי.
היום אני עושה את זה עם הילדים שלי, מקריאה להם. הם אוהבים את זה ומחכים לזמן הזה. הם שואלים שאלות על הסיפור ואני שואלת אותם, לגרום להם להרגיש מעורבים רגשית, לגרום להם להפעיל את הראש, הדברים שיוצאים מהם מאוד מעניינים ואפילו מפתיעים אותי.
אלה הסיבות, לדעתי, בגללן חשוב לקרוא:
- הקריאה מפתחת יכולת לדמיין בעיני רוחך סיפור שאינו אמיתי בלי תמונה ויזואלית מול העיניים.
- הקריאה מפתחת יכולת הבנת רעיון בכלל והבנת הנקרא בפרט. 
- הקריאה מפתחת יכולת "לשבת בשקט" רק עם ספר. בעולם מלא גירויים, זה לא מובן מאליו.
- הקריאה מפתחת יכולת להבין, לספר ולהסביר למישהו אחר את מה שקראנו.
- עם השנים, הקורא לומד לזהות סגנונות כתיבה של סופרים שונים ומה עושה סופר מסוים לאהוב עליו במיוחד.
- הקריאה מפתחת "קול פנימי". כשאדם קורא, הוא מקריא לעצמו בלב. עם הזמן הקול הזה משתכלל ואדם יכול להבין את עצמו דרך שורות שמישהו אחר כתב.
- הזמן בו מדברים על הספר יכול להזכר אצל הילד כזמן איכות נפלא עם ההורה וישאיר טעם טוב לגבי הקריאה לאורך חייו.
- וכן אבא, מי שקורא הרבה כותב בלי שגיאות כתיב.

אתם קוראים? מה אהבתם לקרוא כשהייתם ילדים? מה הילדים שלכם אוהבים לקרוא?

יצא לא מזמן תרגום נפלא של הסייח השחור, אני רק אומרת, בלי לחץ.

 

כמו רות המואביה

קיבלתי מייל בעקבות הפוסט האחרון.
הפוסט על סיון וירדן שעובדים יחד, בעלים של נגריה.
הקוראת שכתבה, כתבה לי ברגש על איך אדם חייב לממש את עצמו ולא להגרר אחרי חלומותיו של אחר שמא יצטער על כך וירגיש פיספוס בשלב מאוחר יותר בחייו.
הכותבת לא כתבה את גילה אך לפי סיפורה האישי אני חושבת שהיא בגיל של הורי.
עניתי לה מיד ובקצרה, כתבתי שיכול להיות שהיא צודקת, אבל כל מקרה לגופו. וזהו.
 
ועדיין, המייל שלה ישב לי בראש.

לפני שבעלי פתח את המרפאה שלו, הוא קיבל הצעת עבודה טובה למדי מהצבא. עם זאת, התפקיד הדריש שעות עבודה ארוכות, שבתות, ולעבור מחיפה לאזור שומם ומבודד יחסית בארץ, הרחק ממשפחה וחברים. אבל, המשכורת הצבאית היציבה קסמה לבעלי לעומת פתיחת מרפאה עצמאית. חשבנו על זה, בעלי לא רצה לקחת את התפקיד בלי שאחשוב על זה טוב טוב ואהיה שלמה עם ההחלטה. חשבתי על זה. חשבתי על זה הרבה.
לילה אחד קמתי עם ציטוט בראש.
הוא היה באנגלית :
 Wherever you go I will go,
 and where you stay I will stay
. Your people will be my people
and your God my God
 לא זכרתי מאיפה אני יודעת את הציטוט הזה אבל בבוקר אמרתי לבעלי שבסדר, שיקח את התפקיד. בסופו של דבר הוא החליט לפתוח את המרפאה שלו, אולי הידיעה שהסכמתי ללכת אחריו למקום שכוח אל, נתנה לו את הביטחון שאהיה לצידו ואיתו כשיפתח עסק עצמאי. וזה מה שהוא עשה, זה מה שעשינו. כן, הוא הוטרינר של המרפאה אבל קבלת ההחלטות לגביה, משותפת. וגם היא, רק חלק מכל מכלול המשפחה שלנו.
אני חושבת שאנחנו חיים במציאות של הגשמה עצמית, התפיסה הרווחת היא שאדם יכול להגשים את עצמו לבד, בעצמו.
אני לא מכירה את מערכת היחסים של סיון וירדן לעומק, מה שיש בניהם, בניהם. אני רוצה להאמין שבני זוג שעובדים יחד, שבונים עסק ואת המשפחה שלהם יחד, הולכים כל הזמן אחד אחרי השני. מתחלפים, אין אחד שמוביל.
בכל שנות נישואינו, בעלי ואני מתחלפים, פעם אני אחריו פעם הוא בעיקבותיי. היחידה הזוגית שלנו מגשימה את עצמה. מי שרוצה ללכת לבד, שילך לבד, זה בסדר. מי שמרגיש שהוא מוותר על עצמו, שלא יוותר. כשהולכים אחרי מישהו, יחד עם מישהו, מרגישים שהחיבור עם אותו אדם הוא טבעי, נכון. סוג של חיבור שההגשמה מרגישה משותפת (גם אם לא עובדים יחד כמובן), אהבה הדדית בה כל אחד מהצדדים בטוח ברצונו של בן זוגו להיות איתו ולמענו, ידיעה ברורה שלא משנה לאן הולכים, הולכים יחד.
"אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי."(רות, פרק א',טז).

 

התותחים הכבדים

נכון מהמם?
נכון.
זוכרים את סדרת הראיונות בעקבות הפוסט "בערה פנימית"? אם אתם חדשים פה (וציפור קטנה של גוגל לחשה לי שיש לא מעט קוראים חדשים), כדאי לכם להקליק על הקישור.
אני אוהבת, נמשכת להכיר, מעריכה, מתעניינת ורוצה להיות כמו, אנשים שעושים בחיי היום יום שלהם את מה שחלמו לעשות. זה לא חייב להיות חלום מגיל שתיים-עשרה, זה יכול להיות חלום משנה שעברה. היכולת להגיד 'זה מה שאני רוצה' וללכת על זה, להעיז בגדול, היא לדעתי אחד המקורות, אם לא ה-מקור למימוש עצמי
בכל מקרה, אחרי הפוגה קלה, יש צורך להוציא את התותחים הכבדים.
קוראים להם ירדן וסיון. הם הורים לשני בנים מקסימים והבעלים של "ג'ורדון הנגריה". הם עובדים יחד, צמוד, כל יום, כל היום.

לפעמים בעלי מנתח. כשהוא מנתח נמצאת לידו אסיסטנטית והם עובדים רוב הזמן בדממה. היא יודעת את העבודה וקוראת את הצעד הבא שיעשה ומכינה מבעוד מועד את הכלים ומעבירה לו, בודקת את המדדים ומבינה כל תנועת ראש שלו לעבר מכונה זו אחרת מבעד למסכה שעל פניו. זה יפה לראות אותם עובדים יחד, באמת.
לפעמים האסיסטנטית לא יכולה להגיע ואני באה לעזור, למרות שיהיה מי שיאמר שאי אפשר ממש לקרוא לזה לעזור.
כן, לעבוד עם בן זוג זה סוג של חלום לדעתי. גם לדעתו של בעלי, חלום שקמים ממנו עם זיעה קרה באמצע הלילה.

סיון וירדן הם תופעה. דוגמה. מופת.  זוג שאפשר ללמוד ממנו הרבה. ואני מאוד אוהבת ללמוד מאחרים ולכן שאלתי אותם מספר שאלות.

איך הגעתם דווקא לתחום הזה?
סיון: לפני שהקמנו את הנגריה, למדנו (אני פסיכולוגיה וירדן נגרות) עבדנו בעבודות שלא קשורות לתחום. הקמנו את הנגריה מתוך אהבה לנגרות ולבניית רהיטים. ההליך להגשמת החלום התחיל בארבע שנים של לימודים באמסטרדם המשיך בבניה של תוכנית עיסקית שהולידה בסופה את הנגריה. (וואו.) אני הצטרפתי אחרי שנה, בהתחלה על תקן סיוע אדמניסטרטיבי ומאוחר יותר, בעידודו של ירדן, למדתי עיצוב פנים ופיתחתי את המקום שלי בנגריה.
אנחנו מייצרים רהיטים בהתאמה אישית, כאלה הנתפרים בדיוק למידות ולצרכיו של בעל הבית. אנחנו מייצרים כל סוג של ריהוט פנים החל במטבחים וחדרי אמבטיה ועד חדרי ארונות וחדרי ילדים. אנחנו עובדים מול מספר משרדי אדריכלים ומספקים נגרות לבתים ומשרדים.

ירדן, מתי הרגשת לראשונה משיכה לעבוד עם הידיים?
תמיד הייתי טוב בעבודה עם הידיים, המשיכה לשם היתה טבעית. היה גם אלמנט עידוד מצידו של אבי, שבתורו גם טוב בעבודה עם הידיים, עד היום הוא שומר עבודות שלי מבי"ס יסודי.

סיון, איך זה ללכת אחרי חלומו של בן זוג?
הכרנו כשירדן כבר היה רשום ללימודים בהולנד ואני הייתי בעיצומו של התואר, זו היתה עובדה נתונה מתחילתו של הקשר שלנו, בחרנו להמשיך ולהעמיק את הקשר למרות המרחק הגאוגרפי, מאוחר יותר הצטרפתי אליו להולנד. מאוד שמחתי בשבילו והערכתי את העובדה שהוא בדרך להגשמת הרצונות שלו.

האם פרפקציוניזם עומד בדרככם? מקשה עליכם?
אני לא יודעת אם פרפקציוניזם היא המילה המדויקת בשבילנו, יותר לקחית אחריות. שנינו לוקחים אחריות באופן טבעי ומקרינים את זה החוצה בצורה די ישירה. הלקוח מזהה את זה בקלות ומעביר אלינו עוד אחריות, זה יוצר לא מעט עומס, אך מצד שני נותן תחושה של שליטה.
ממי למדתם הכי הרבה בתחום?
זו אולי קלישאה, אבל כל יום לומדים משהו חדש. אנחנו לומדים בעיקר מהלקוחות ומאנשים איתם אנחנו עובדים הרבה זמן. לומדים מקצועית מהגרמנים, אלופי המכונות ומהאיטלקים, אלופי העיצוב.

מה מהווה לכם מקור השראה?
בעיקר החומר עצמו. כשמכירים חומר לעומק כמו עץ, או כשנחשפים לחומר חדש, מיד חושבים מה אפשר לעשות איתו וממנו.

האם הסביבה הקרובה תמכה בדרך בה בחרתם ללכת?
בהתחלה הורמו גבות, נגר לא נתפס כמקצוע רציני מספיק לאימהות יהודיות. כשהצטרפתי לעסק הגבות הורמו עוד יותר גבוה, כי איך זוג עובד יחד, איך להצטרף לחלום בלי לממש את עצמי וכו'. עם הזמן למדו שיש לנו ערך מוסף מהעבודה יחד ושהנגריה היא לא משהו זמני אלא העסק המשפחתי שלנו.
 
מה הכי משמח אותכם במה שאתם עושים?
 הידיעה שהשלמנו משהו בהצלחה מתחילתו ועד סופו וכאשר זה מגובה בתגובה מפרגנת ומרוצה מלקוח, זה מאוד נחמד.

מה אתם לומדים/למדתם בזכות העסק?
למדנו איך להציב יעד ולהגיע אליו (מישהו מכם פנוי ללמד אותי את זה?), איך להגדיר מטרות. התלכדנו, התחזקנו והתגבשנו כיחידה אחת - משפחתית זוגית עסקית, למדנו להגשים. (אמן!)

האם הילדים הם חלק מהעשייה, האם אתם נותנים להם להתנסות ולחוות מה שאתם עושים?
הם לגמרי חלק מהעשיה! הם באים יחד עם ילדי הגן לבקר בנגריה ומאוד גאים לספר לחברים שזו הנגריה שלהם. הם תמיד שמחים לקחת חלק בעבודה.

ועכשיו סתם שאלות לכיף:

מה הריח האהוב עליכם?
סיון: ריח של קרמבו
ירדן: ריח של לחם/פיצה שיצאה כרגע מהתנור, רצוי התנור הביתי. (סיון לזה קוראים- רמז עב כפיל)
מה הריח הפחות אהוב עליכם?
סיון : ריח של אפטר שייב מסוים. למזלי אין לאף אחד בסביבתי.
ירדן: אין דרך יפה לומר את זה- קקה. (אתה צודק, אין דרך יפה לומר את זה)

מה אתם עושים דבר ראשון שאתם קמים בבוקר?
מקלחת. (משותפת אני מבינה?)

חתולים או כלבים?
כלבים! התחדשנו החודש בגורה מתוקה. (מזל טוב! בואו למרפאה, אני אהיה האסיסטנטית)

איזה אוכל הייתם מסוגלים לאכול כל יום כל היום?
איטלקי (אני מבינה שאין רגישות לגלוטן)

איזו קללה אתם משתמשים כשאתם נתקלים עם הזרת הקטנה של הרגל בדלת ?
ססססססססעעעעעעעעעמממממממקקקקק!!! (הקללה המלאה לידעתכם היא- סעמק ראבק ערס, חשוב לדייק.)

תודה רבה לסיון וירדן מי יתן ונתתם השראה לזוגות נוספים השוקלים לעבוד יחד.

אתם מוזמנים להכנס לאתר שלהם ולהתעלף מהעבודות : http://jordan-furniture.co.il/


אם גם אתם עושים משהו מהביפנוכו, ונורא רוצים שאשאל אותכם שאלות חשובות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר. אפשר גם דרך הודעה בעמוד הפייסבוק של הבלוג

 

הנה באה השמש

אני אוהבת גשם.
מעבר לזה שכנראה יש לי איזו משיכה טבעית לחורף, עצם העובדה שאנחנו גרים שתי דקות מיערות הכרמל, גורמת לי לאהוב כל טיפה שיורדת ומרווה את העצים והצמחייה.
אני מתארת לעצמי שאנשים שביתם משקיף לכינרת חשים אותו דבר. אצלנו במקום מפלס נמוך שעולה, שמחים על יער שנשרף ומתאושש לתחייה.
אחרי ימים אפורים ושמיים מלאי עננים שחורים, יצאה לה היום בבוקר השמש.
יצאנו גם אנחנו.

מי שלא מצליח לראות פה, יכול להכנס לקישור : http://www.youtube.com/watch?v=Ju0iaO0dElM

כדאי להגדיל תמונה ולפתוח רמקולים.